רשלנות פסיכיאטרית: חתירה תחת הרפואה

אלאן י. לשנר, פסיכיאטר וראש המוסד הלאומי להתמכרות לסמים לשעבר, הצהיר: "אני מאמין שהיום... אתם [הרופאים] צריכים להיכנס לכלא אם אתם מסרבים לרשום מרשם ל-S.S.R.I.s [הסוג החדש של תרופה נגד דיכאון] לדיכאון. אני גם מאמין שבעוד חמש שנים, אתם צריכים להיכנס לכלא אם אתם לא נותנים למכורים לקראק את התרופה שעליה אנו עובדים כעת."

בהרבה שנים של עבודה על רפורמה בבריאות הנפש, דיברתי עם מאות רופאים ואלפי מטופלים, בשעה שעזרתי לחשוף הפרות פסיכיאטריות רבות של זכויות אדם. למרות זאת, עד לאחרונה, אף פעם לא חשבתי שזכויות הרופאים יכולות להיות תחת התקפה. למה רופא צריך להיכלא בגלל שסירב לרשום מרשם לתרופה נגד דיכאון לדיכאון?

הרבה רופאי משפחה הכירו בכך שיש מצבים גופניים רבים שיכולים לגרום לבעיות רגשיות והתנהגותיות, והצורך החיוני הוא לבדוק אותן קודם. מכאן נובע שהתבססות על תרופות נגד דיכאון כדי להדחיק סימפטומים רגשיים, בלי לבדוק קודם אפשרות למחלה גופנית שנמצאת בבסיס העניין, תהיה כמו פשוט לתת למטופל מנה של כימיקלים, בשעה שמשאירים אותו עם מחלה שיכולה להחמיר.

מה אם רופא לעזרה ראשונה או רופא משפחה מאבחן נכונה ומרפא מחלה גופנית כזו והדיכאון נגמר ללא סמים פסיכיאטריים? האם יתכן שרופא זה יואשם על היותו לא אתי, או אפילו יורשע ויכלא על "רשלנות רפואית פושעת" בגלל שלא רשם מרשם לתרופה נגד דיכאון?

מטורף, אתם אומרים? לא יכול להיות? טוב, אולי. אבל נראה שהגיע היום שבו רופא טוב יכול להיות מואשם על היותו לא אתי בכך שהוא עוסק ברפואה בצורה אתית. היום, רופא, מומחה או אחר, יכול לקבל ביקורת, איומים והפחדות כמו אדם "מן השוליים" על כך שנהג לפי רפואה מעשית ומאבחנת.

מידע זה נאסף מתוך מחשבה על רופאים, במיוחד על אלה שירצו לנהוג לפי רפואה לא פסיכיאטרית, שמונעים בידי מטרה גבוהה ואכפתית במסורת של היפוקרטס, ואלה שרוצים שיניחו להם להמשיך בעבודת הטיפול בבריאותם של אנשים כמיטב יכולתם. הוא מיועד לרופאים שמודאגים בקשר לעובדה שמליוני ילדים שלוקחים סמי מרץ ממכרים דמויי-ספיד במרשם, בשביל הפרעה נפשית לכאורה, הפרעת קשב וריכוז (ADHD).

ישנה גישה רווחת בתחום בריאות הנפש שמופיעה כיום בטיפול רפואי ראשוני. זה במידה רבה בגלל ה-"הצלחה" של שיטה האיבחון הפסיכיאטרית, מדריך האבחון והסטטיסטיקות של הפרעות נפשיות (DSM-IV). שיטה זו, והחלק על מחלות נפש במדריך סיווג המחלות הבינלאומי (ICD-10), קודמו במידה רבה כתקנים נחוצים מאוד של הפרעות נפשיות עבור רופאים שאינם פסיכיאטרים.

אבל יש פה משהו אחר. שיטת האבחון הפסיכיאטרית לא זכתה לכבוד המקצועי ששמור למסורת ולידע של טיפול רפואי ראשוני ותחומי מומחיות רפואיים אחרים. לא היה שום מכתב הקדמה שאמר:"אנחנו מכבדים את הקדושה והותק של יחסיכם עם המטופלים שלכם, ורצונכם לספק את הטוב ביותר עבורם. הנה שיטת האבחון שלנו, בבקשה הסתכלו עליה ותהיו מסופקים מניסיונכם האישי שאנו על המסלול הנכון. זהו מדע תקף. אנחנו נעריך את המשוב והביקורת הבונה שלכם. בהחלט קראו לעזרה אם אתם זקוקים לנו. אנו לשירותכם במאבק לבריאות טובה יותר."

במקום זאת, למעשה הם אומרים:"הנה ילד צעיר עם בעיות נפשיות חמורות. האבחון המומחה שלנו כבר נעשה, בכל מקרה כל מה שאתה צריך לעשות הוא לפעול לפי ההנחיות המפורשות של מרשם התרופות שלנו ולהיות נתון לפיקוח המומחה שלנו." במילים אחרות, זה אומר, "נראה שמטופליכם בוטחים בכם יותר מבנו, אז נראה לכם איך אתם צריכים לאבחן את מחלות הנפש שלהם, שמהן הם ללא ספק, סובלים."

זהו הזרם הסמוי והכפייתי שבאופן בל-יימחה אפיין את פסיכיאטריה מאז שפרסה את חסותה לראשונה על מוסדות בתי-חולים לחולי נפש לפני 200 שנה. היא באה לידי ביטוי בהרבה דרכים שונות, וכאשר היא מתערבת בענייני הזולת, היא מאוד הרסנית לוודאות, לגאווה,לכבוד, לשקדנות, ליוזמה, לשלמות האישית, לשלוות הנפש, לרווחה ולשפיות. אלה הן איכויות שאנו חייבים להילחם כדי לשמר אותן עבור כל המטופלים ולכל הרופאים.

שלך,


ג'ן איסטגייט,
נשיאה
ועדת האזרחים
הבינלאומית לזכויות האדם

הורדות