מלחמת כפירה: פסיכיאטריה מול הדת
מהו מצבה של הדת כיום?
בעיר אמריקנית, נאמר לאנשים מבוגרים שאסור להם לשיר שירי תפילה או להתפלל בארוחותיהם במרכז הקהילתי שלהם בגלל שזה בניין ציבורי. רק בעקבות תביעה משפטית רחבה זכויותיהם הוחזרו.
נאמר לילדה שאסור לה לתת לחבריה בבית הספר עפרונות שמודפסת עליהם המילה "ישו". היא שאלה את אימה בבכי "למה בית-הספר שונא את ישו?" מר קלי שקלפורד, יועץ בכיר למוסד לחירות משפטית, העיד בשימוע של הקונגרס האמריקאי בנושא ביטוי דתי ב-2004, "ילדים אלה מקבלים מסר. מתייחסים אל הדת שלהם כאל קללה. מלמדים ילדים אלה בגיל מוקדם:'שמור את דתך לעצמך','היא מלוכלכת','היא רעה' ".
במרץ 2004, הפרלמנט הצרפתי חוקק חוק האוסר על ילדי בית-ספר לענוד סמלים דתיים בבתי ספר ציבוריים, לחבוש רעלות וכיסויי ראש כפי שנערות מוסלמיות רבות נוהגות, לענוד צלבים גדולים מדי או לחבוש כיפות יהודיות.
ברור שקיימות התקפות על הדת, אולם אלו קיימות משחר היווסדה של הדת. עם זאת, דיווחים על סטיות מיניות של אנשי דת שיצרו כותרות בכמעט כל מדינה בעולם, עם תביעות של מליוני דולרים נגד הכנסיות המעורבות, הן משהו חדש לגמרי. התקפות הרסניות כאלו לא רק מחלישות את כוחן הרוחני והחומרי של הכנסיות, אלא שבכמה מקרים אף מאיימות על עצם הישרדותן.
בעוד שזהו סוג חדש של עלבון, מקורותיו חוזרים אחורה עד למאה ה-19 המאוחרת. בתקופה זו ניסו הפסיכיאטרים לראשונה להחליף את הדת ב"מדע חסר הנפש" שלהם. ב-1940, פסיכיאטריה הצהירה על תוכניותיה בגלוי כשהפסיכיאטר הבריטי ג'ון רולינג ריס, ממייסדיו של הארגון העולמי לבריאות הנפש (WFMH), הצהיר בפני המועצה הלאומית להיגיינה נפשית: "מאז מלחמת העולם האחרונה עשינו הרבה כדי לחדור למספר ארגונים חברתיים ברחבי הארץ... ביצענו התקפה מועילה על מספר מקצועות. באופן טבעי, השניים הקלים מבניהם הם מקצוע ההוראה והכנסייה.…”
מייסד נוסף של WFMH, פסיכיאטר קנדי בשם ג.ברוק צ'שהולם, חיזק תכנית אב זו ב-1945 באמצעות הטלת אשמה בערכים דתיים וקריאה לפסיכיאטרים לשחרר את "הגזע... מהנטל הפוגע שלו של טוב ורע". פסיכיאטרים השתלטו ברשעות על עקרונות דתיים עתיקים, והפכו התנהגות פושעת לכשירה בהגדירם חטא ורוע כ"הפרעות נפשיות".
בספרו מות השטן, הסופר אנדרו דלבנקו מתייחס להעלמות מונחים של "רוע" מהשפה, והתהליך של ביטול התייחסות לרוע כפי שהוא. לפני שפסיכיאטריה הגיעה, קהילות השתמשו ברעיונות מאוד ברורים של "מוסר מושחת". אך כיום, אנו שומעים תיאורים מעודנים כגון "בעיית התנהגות" או "הפרעת אישיות". דלבנקו מתאר את אלו כמושגים "...בהם הרעיון של אחריות נעלם והאדם נחשב למכונה עם תפקודים מותנים. אם הוא נכשל בתפקודו, אפשר לתקנו או להיפטר ממנו, אך לא מעורבת כל תחושת אשמה אמיתית....אנו חושבים במונחים של לכוונן את החלק הפגום, או אם הוא במצב גרוע מדי, לאחסן אותו".
כתוצאה מהתוכנית החתרנית של פסיכיאטרים כלפי הדת, הרעיונות של התנהגות טובה ורעה, התנהגות נכונה ולא נכונה ואחריות אישית ספגו כאלה מהלומות שלאנשים כיום יש מעט אם בכלל קווים מנחים לבדיקה, שיפוט או הכוונה של התנהגותם. מילים כמו אתיקה, ערכים, חטא ורשע כמעט נעלמו משימוש יומיומי.
דלבנקו המשיך והצהיר: "רפרטואר הרשע מעולם לא היה עשיר יותר. ובכל זאת תגובותינו מעולם לא היו חלשות יותר....קשה לנו לראות את העבריין....קשה יותר לאתר את הפושעים....כך השטן נמצא בכל מקום, אך אף אחד לא יודע היכן למצוא אותו....רשע נוטה לסגת לזמזום רקע בחיים המודרניים....אנחנו מרגישים משהו שתרבותינו כבר לא מספקת לנו את אוצר המילים לבטא".
התוצאות הינן הרות הסון עבור החברה כמו גם עבור הדת. זה לא שהרשע עצמו נעלם - ישנן ראיות בשפע לכך שרשע או התנהגות הרסנית משתוללים בחברה - וקשה לעמת אותם כפי שהיה תמיד. אך למרות זאת כולם רוצים לחיות בחברה בה ניתן להגדיר ולהביס רשע.
האמנם?
מעל מאה שנה, היה המין האנושי ללא ידיעתו שפן הניסיונות בניסוי ה"הנדסה החברתית" המכוון של הפסיכיאטריה שנהגה בגיהנום. ניסוי זה כלל התקפה על ערכי הדת והמוסר החשובים והמהותיים ביותר בחברה. ניסוי זה לא יכול היה להתקדם כשלאדם היכולת לחשוב על רשע, להתבטא לגביו ולטפל בו. הוא הכוח השוחק מאחורי התפוררות החברה שלנו. וזוהי תמצית הרוע, בחזות מוסווית של סיוע לחברה.
עד לאחרונה, הייתה זו הדת שכיוונה את ערכי המוסר והרוחניות הנחוצים לאדם כדי ליצור ולשמר תרבות בה יוכל להיות גאה. דת מספקת את ההשראה הנחוצה להשגת חיים בעלי משמעות ומטרה גדולים יותר. האחריות לנקיטת צעדים מכריעים במשבר זה מוטלת על כתפי המנהיגים הדתיים.
אנשי הדת צריכים להיפטר מעול החומריות חסרת הנפש שהטילו פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, ולהחזיר את הדת חזרה לידי האנשים המאמינים.
אכן, מנהיגים דתיים צריכים לקחת אחריות זו, לא רק למען הישרדות הדת, אלא גם למען הישרדות המין האנושי.
בכבוד רב,
- ג'אן איסטגייט
נשיאה ועדת האזרחים הבינלאומית
לזכויות האדם