נוגדי דיכאון ו-"תופעות הלוואי" הקטלניות שלהם

נוגדי דיכאון באים בשמות רבים, אבל לכולם יש "תופעות לוואי" הרסניות וכמה "קטלניות" בפוטנציה.

יש מספר רב של נוגדי-דיכאון. השכיחים ביותר הם מעכבי ספיגה חוזרת בררניים של סרוטונין (SSRI). סרוטונין הוא חומר כימי במוח שלפי התיאוריה שפסיכיאטרים וחברות התרופות פיתחו הוא מווסת מצב רוח, התנהגות חברתית, תיאבון, עיכול, שינה, זיכרון ותשוקה מינית ותפקוד. SSRI מונע מהסרוטונין להיספג מחדש על-ידי הגוף מתוך הרעיון שלאחר מכן הוא נשאר במוח. הם כוללים את סלקסה, לקספרו, פרוזק, פקסיל, פקסבה, זולופט, ויברייד ופלובוקסמין.

כפי שמאמר של אחד הרופאים אומר, "אבל האם אתה באמת יודע איך התרופות האלה עוזרות? אם אתה לא יודע, אתה לא היחיד. האמת היא שאפילו מומחים לא לגמרי בטוחים איך נוגדי דיכאון עובדים. יש הרבה שאנחנו לא יודעים על איך המוח מתפקד". המגזין 'חדשות רפואיות היום' אומר, "זה לא ברור במדויק מה גורם לדיכאון, אבל תיאוריה עיקרית ב-50 השנים האחרונות היא שהוא עשוי להיות קשור לחוסר איזון בין נוירוטרנסמיטרים (מתווכים עצביים) או הורמונים בגוף".

חברות התרופות והפסיכיאטרים כופים תרופות על אנשים שמבקשים עזרה בהתבסס על "תיאוריה" – תרופות עם "תופעות לוואי" הרסניות ולפעמים קטלניות. תופעות לוואי שהובילו לכך שה-FDA שם אזהרות קופסה שחורה על כל נוגדי הדיכאון. אלה כוללים, בין השאר, בחילה, שלשול, סחרחורת, חוסר שינה או נדודי שינה (אינסומניה), רעידות, עצבנות, חוסר מנוחה, סערת נפש ומחשבות אובדניות.

האם סערת הנפש הזאת יכולה להפוך לאלימות במלוא העוצמה אצל אחדים או האם אותן מחשבות אובדניות יכולות להפוך להתאבדות אצל אחרים? יש יותר מדי דוגמאות לכך שזה המצב מכדי שזה יהיה צירוף מקרים גרידא.

ישנו מאטי סארי בן ה-22 בפינלנד, שבזמן שהיה על SSRIs, הרג 10 אנשים ואז את עצמו. קיפ קינקל הרג 4 ופצע 25 באורגון. הוא היה על פרוזק. אנדריאה ייטס הטביעה את 5 ילדיה באמבטיה בזמן שהיתה על נוגד הדיכאון אפקסור ובגמילה מהתרופה האנטי-פסיכוטית הלדול. אריק האריס היה על פלובוקסמין כאשר הוא וחברו הרגו 13 בקולומביין. השחקן רובין ויליאמס התאבד ב-2014. הוא היה על תרופות פסיכוטרופיות. על כיסא ליד המקום שבו הוא תלה את עצמו היו נוגדי הדיכאון מירטזפין והתרופה האנטי-פסיכוטית סרוקוול.

ג'וזף ווסבקר, ב-1989, ירה והרג 8 (כולל עצמו) בקנטקי חודש אחד אחרי שהתחיל לקחת פרוזק. אלי לילי נתבעה על-ידי ניצולים שאיתם הם הגיעו להסדר כדי להגן על תרופת הפלא החדשה שלהם ששוחררה רק שנתיים קודם לכן.

האם סערת הנפש הזאת יכולה להפוך לאלימות במלוא העוצמה אצל אחדים או האם אותן מחשבות אובדניות יכולות להפוך להתאבדות אצל אחרים? יש יותר מדי דוגמאות לכך שזה המצב מכדי שזה יהיה צירוף מקרים גרידא.

ג'יימס הולמס היה על זולופט לפני הטבח שלו ב-2012 של 12 אנשים, עם 70 פצועים, בבית קולנוע בקולורדו. כפי שהבי-בי-סי שאל, "איזו עוד סיבה יש לכך שבחור פיקח, ביישן, בלי שום עבר של אלימות, מבית אוהב, יבצע התקפה כל-כך נתעבת? להולמס לא היו אויבים, לא היתה לו שום אידיאולוגיה טרוריסטית שתדחף אותו". עד מומחה אחד בתביעה של הולמס, פרופסור דיוויד הילי, ראיין אותו בכלא. המסקנה שלו היתה ש-"ההריגות האלה בכלל לא היו קורות אילולא התרופה שנרשמה לג'יימס הולמס".

החקירה של ה-BBC גילתה גם ש-"נוגדי דיכאון נקשרו ל-28 דיווחים על רצח ול-32 מקרים של מחשבות רצחניות במקרים שהופנו אל המפקח על התרופות בבריטניה במהלך 30 השנים האחרונות".

מייקל מור, הבמאי של 'באולינג לקולומביין', אמר: "אני מאמין שצריכה להיות חקירה לגבי אילו תרופות – תרופות במרשם – הילדים האלה לקחו.... איך עוד אתם מסבירים שני ילדים שמבחינות אחרות היו הגונים, מאוד חכמים, שום עבר של אלימות כלפי ילדים אחרים בבית-הספר, למה הם? למה זה קרה? זאת שאלה לגיטימית ביותר שצריך להציג והיא דורשת חקירה".