שופכים אור על הפרות זכויות האדם וכישלונות ב-"טיפול" של הפסיכיאטריה

אלפי אנשים סיירו במוזיאון 'פסיכיאטריה: תעשיית המוות' בלוס-אנג'לס, ולמדו את העובדות הקרות והקשות על התעללות פסיכיאטרית.

מאז פתיחתו ב-2005, המוזיאון הבינלאומי של ועדת האזרחים לזכויות האדם 'פסיכיאטריה: תעשיית המוות' לימד מאות אלפים על ההיסטוריה של הפרות זכויות האדם מצד הפסיכיאטריה ועל שיטות ה-"טיפול" המחרידות שלהם שמסתיימות במוות או בהתשה מוחלטת של מטופלים. המוזיאון הפך להיות מקום חשוב ובעל שם כדי ללמד ולהזהיר מפני אינספור ההתעללויות של הפסיכיאטריה, כשאנשים לרוב חוזרים שנה אחר שנה ומביאים אחרים כדי שהם יוכלו ללמוד את האמת.

בין המבקרים שהגיעו לאחרונה היתה סנאטורית אמריקאית לשעבר, שמיד החליטה לחבר את המרכז שלה להכנה לתעסוקה עם המוזיאון. זמן קצר לאחר מכן, קבוצה של 17 סטודנטים לסיעוד מאותה תוכנית סיירו במקום. אחד הסטודנטים אמר, "לאור מספר הפסיכיאטרים שאנחנו רואים בהם ממציאים מובילים, המידע הזה מזעזע".

סטודנטית אחרת העירה, "למדתי הכול מאאוגניקה והשימוש בעינויים ועד לתרופות פסיכוטרופיות כדי לחסל חיים ביסודו של דבר, ושהתיוג של מחלות נפש אינו מבוסס על ראיות אלא על דעות".

שלוש כיתות של סטודנטים שלומדים להיות עוזרים רפואיים והמדריכים שלהם ממכללה להכשרה לקריירה בקליפורניה סיירו במוזיאון. סטודנט אחד אמר, "אהבתי את הסיור. הוא פתח לי את העיניים וגרם לי להבין את כל מה שלא בסדר שהאנשים האלה עושים".

סטודנט אחר העיר, "משתמשים בכל-כך הרבה סוגים שונים של 'תרפיות' ללא תוצאות".

סטודנטית נוספת אמרה, "למדתי לעולם לא לתת לבן שלי שום סוג של תרופה. לעולם לא!" והמדריכים היו מזועזעים בדיוק כמו הסטודנטים. אחד מהם כתב, "פסיכיאטריה היא מרושעת! היא לא אנושית ולא הוגנת".

כמה סטודנטים לסיעוד נחרדו ללמוד על הקשר בין פסיכיאטריה לבין מסעות ירי בבתי-ספר. "היו לי כל מיני שינויים אחרי הסיור הזה, במיוחד החל ממסעות הירי בבתי-ספר והדרך שבה המדיה גורמת לילדים האלה להיראות כמו מפלצות, אבל אנחנו למעשה לא רואים את ההיסטוריה שלהם של תרופות פסיכיאטריות ואת ההשפעות שלהן".

הסיור במוזיאון משנה בצורה קיצונית את נקודת מבטם של סטודנטים לסיעוד. "ההשקפה שלי על תרופות לבריאות הנפש בהחלט השתנתה. כשראיתי את התוצאה של מה שהתרופות האלה עושות למשפחות שלנו, לחברים ולמדינה שלנו, זה בהחלט גורם לי לרצות לשקול מחדש את התרופות האלה עבור הקהילה והמטופלים שלנו".

"זה הביקור הראשון שלי. זה באמת משנה-חיים", אמר אחר. "למדתי שהאבחון של בריאות הנפש הוא ניחוש ולא אבחון מדעי".

ועוד אחד אמר, "פוקח עיניים על האמת שמתרחשת בעולם התרופות. זה יותר עניין של רווחים; הם לא באמת מודאגים בקשר לרווחה של מטופלים או למין האנושי".

"למדתי איך פסיכיאטרים מתעללים במטופלים בדרכים המחרידות ביותר. ראיתי איך פסיכיאטרים מאבחנים מטופלים ללא בדיקות, איך התרופות האלה השפיעו על החברה וגרמו לה נזק", אמרה סטודנטית אחרת לסיעוד.

בנוסף לשפיכת אור על התעללות פסיכיאטרית, המוזיאון מציל חיים. אדם אחד חזר למוזיאון כדי לספר לצוות שהוא ביקר בו לפני יותר מ-16 שנים וזה שינה את חייו. אחרי הסיור, הוא חזר מיד אל הפסיכותרפיסטית שלו והודיע לה שהוא לא רוצה יותר להיות על התרופות הפסיכוטרופיות שנרשמו עבורו. הוא היה מודע מהחומרים של CCHR לכך שהיגמלות מכל תרופה פסיכיאטרית דרשה פיקוח רפואי ושאסור לו אף פעם לעשות את זה בעצמו. בהתחלה הפסיכיאטרית שלו לא הסכימה, אבל הוא אמר לה, "או שתגמלי אותי מהן או שאני אפסיק בבת אחת". היא גמלה אותו מהן.

כשהוא סייר שוב במוזיאון השנה, הוא אמר למדריך שלו, "אף פעם לא לקחתי אותן שוב ואני מרגיש מצוין! אם עדיין הייתי לוקח אותן, קרוב לוודאי שלא הייתי מסוגל לתפקד בחברה הרגילה". הוא היה הופך להיות "מדוכא ואובדני". הוא לקח את חוברות המידע על תרופות של CCHR כדי שהוא יוכל לעזור לאחרים.

אישה אחת סיירה במוזיאון כמה שנים מוקדם יותר, כשילדיה היו בבית-הספר ותויגו בתור "בעלי הפרעה נפשית", ונזקקו לתרופות. חברה סיפרה לה על המוזיאון והביאה אותה ל-CCHR לסיור. היא חזרה השנה עם בעלה וכתבה, "שני הבנים שלי קיבלו ריטלין, אדרל וקונצרטה. התרופות האלה בכלל לא עזרו. לבני הבכור היו תופעות לוואי נוראיות והוא היה אגרסיבי, אלים, מופנם ואובדני. החלטתי להפסיק את התרופות לבנים שלי, אבל אמרו לי שיכולים להאשים אותי בהזנחה אם לא אתן להם את התרופה שנרשמה להם. אחרי המידע שלמדתי, אני מרגישה כזאת הקלה שהלכתי עם האינטואיציה שלי וקיבלתי ידע במקום שיאיימו עליי או יביישו אותי כדי שאתן לילדים שלי את התרופות. היום הבנים שלי הם מבוגרים שלגמרי מתפקדים, מאושרים ובריאים".

רבים מהמבקרים חוו את הפסיכיאטריה ממקור ראשון והעירו על איך הסיור עזר להם. אדם אחד כתב, "הייתי בהרבה מוזיאונים, אבל המוזיאון הזה הוא מדהים. למדתי הרבה. הוא נתן לי מידע והרגשתי שאני מקבל תמיכה. מאחר שאני אדם שאובחן עם ADHD, היתה לי התנסות קשה מאוד מאז שהייתי בערך בן שמונה והרגשתי תופעות לוואי נוראיות של קונצרטה. זה השפיע מאוד על בריאותי והמוזיאון הזה הראה לי את השקרים שסיפרו לי. טוב לדעת שאני לא לבד".

בחור צעיר מבית-ספר להקלטות אמר, "אובחנתי עם ADHD ונרשמו לי כדורים ואני עדיין מרגיש את תופעות הלוואי עד היום. עכשיו אני יודע לעולם לא לבטוח בפסיכיאטרים, כי הם עדיין נותנים טיפולי הלם חשמלי. אני מתעב את כמות התרופות שניתנות לבני 80".

גבר שסייר במוזיאון לפני כמה שנים הביא את החברה שלו שהיתה קורבן של מערכת בריאות הנפש כילדה. אחרי הסיור, היא כתבה, "למדתי על מה שעברתי כילדה. כשהייתי בת 13, הכניסו אותי למוסד לחולי נפש, הלבישו אותי בכתונת משוגעים ושמו אותי על תרופות. המוזיאון הזה עזר לאחרים כולל לי עצמי להבין מה עברתי".

המוזיאון מספק מידע שהוא יותר ויותר רלוונטי לאירועים העכשוויים בחברה. כפיתה פיזית משמשת כנוהג שכיח בפסיכיאטריה ומלמדים אותה לאנשי אכיפת החוק ולקהיליית בריאות הנפש. כתוצאה ממנה אנשים מתים כל שנה. במאי 2020, נער אפרו-אמריקאי בן 16, קורנליוס פרדריק, מת בגלל שכפתו אותו בבית-חולים פסיכיאטרי למטרות רווח במישיגן.

CCHR הבינ"ל קראה לאיסור כלל-ארצי של שימוש בכפיתה ובפרופיילינג וטיפול בתחום בריאות הנפש שמבוססים על אאוגניקה – תיאוריה פסיכולוגית מזיקה שמקורה בהונאה ושגורמת לדה-הומניזציה, שגזעים צבעוניים מסוימים אינם שווים ללבנים, ולפיכך "ראויים" לזכויות מעטות יותר. הם גם יצרו את 'כוח המשימה נגד גזענות ואאוגניקה בת זמננו' והשיקו אתר אינטרנט כדי ללמד אנשים על ההיסטוריה של הגזענות של פסיכיאטריה – מרכיב מפתח ב-'מוזיאון תעשיית המוות'.

הכומר פרד שו, דירקטור יחסי הציבור ב-CCHR הבינלאומית, עורך פגישות וסיורים במוזיאון לקבוצות של זכויות האזרח, כולל סניפים מקומיים של 'האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים' (NAACP) כדי ללמד אותם על הבגידה של הפסיכיאטריה בקהילה השחורה. אחד מאלה שסיירו אמר, "המוזיאון היה חוויה משנת-חיים".

פעיל קהילתי, מארח בתוכניות רדיו וחבר ב-'כוח המשימה נגד גזענות ואאוגניקה בת זמננו' של CCHR קיבל סיור ועכשיו עורך ראיונות מדי שבוע עם הכומר שו על הסכנות של הפסיכיאטריה.

'מוזיאון תעשיית המוות' מגיע לאלפי מבקרים ומפיץ את האמת על ההשפעות המזיקות של הפסיכיאטריה בחברה שלנו. הוא מגיע לאנשים במקומות רבים. איש ביטחון לשעבר בבית-החולים הכללי במלבורן, שראה התעללויות מתרחשות במחלקה הפסיכיאטרית, ביקר במוזיאון. אחרי הסיור, הוא אמר, "אני לא יכול להאמין שקיים מקום כמו זה, ואני כל-כך שמח שהוא קיים. במהלך חיי ראיתי בני משפחה ש-'טופלו' בלי שום רמת הצלחה, ואני מסכים שמלכתחילה לא היה אצלם שום דבר לא בסדר שיצדיק 'טיפול'. המוזיאון של CCHR מוסיף משקל למחשבות שלי".

אלה שמסיירים במוזיאון מוזמנים לחתום על העצומה אונליין של CCHR לאסור על שימוש בהלם חשמלי, להצטרף ל-CCHR ולקחת ספרות פרסומית כדי לתת הסברה לאחרים ולהזהיר אותם.